ערב לזכרו של מוטי – 20 שנה
זיכרונות
מוטי אחי שלי היקר, כשהתחלתי לעבוד על הערב הגעתי לבית של אמא, בחדר בפינת ההנצחה לזכרך על אחד המדפים מצאתי קלסר בו מצויים כל הדברים שנכתבו, נאמרו ופורסמו מאותו היום בו נהרגת. התחלתי לדפדף ונדהמתי מכמות המילים שכתבתי לך בכל האזכרות, טיולי המסורת וסתם כך שהרגשתי געגוע. גם המלים היו הבכי שלי.
כמו בחייך כך במותך לא הפסקת לרגע אחד לדאוג לאחותך הקטנה.
יום אחד הלכתי לקוראת בקלפים והיא סידרה את הקלפים והביטה בי ואמרה:" מי זה מזל דגים בחייך? מאד דומיננטי, ואני מבלי לחשוב פעמיים אמרתי אח שלי הגדול והיא המשיכה:" בהיסוס, הוא לא כאן. את יודעת שהוא שומר עליך" ואמרתי " יודעת ומרגישה".
21 שנה שמרת עלי בחייך ו- 20 שנה אתה שומר עלי במותך, מלווה אותי בכל ומביט בעיניך הכחולות והטובות על מעשי.
20 שנה – לומר את זה ולקלוט את זה בו זמנית זה כמעט בלתי אפשרי.
זה סרט ארוך מלא תמונות הקופצות אל תוך חיי בצורה אקראית ומביאות עבר להווה. משתלבות בו ויצקות אליו ניצוצות ורסיסים של חוויות שעברנו.
20 שנה זה..
לחזור נערה מרוסקת מטיול חלומי במזרח הרחוק למציאות של בית אבל ושבעה עם אלפי אנשים.
לסיים אוניברסיטה, להתחתן להוליד 4 ילדים מדהימים
לראות איך אבא שלנו היקר דועך ומאבד את שמחת החיים ונכנע לליבו החזק ולהיפרד ממנו למנוחת עולמים.
לעבור עם אמא שלנו החזקה שלוש שבעות, פעמיים מחלה ממאירה ולהודות כל פעם שהיא בוחרתת בחיים.
לספר לילדים שלי סחפורים על מוטי, דרורי וריבי הילדים ולהצטער בשבילם שלא זכו להכירך
20 שנה זה להמשיך ולומר בבטחון וגו זקוף – יש לי שני אחים.
לבחור בחיים ולהיאחז בהם דרך ימי הולדת, חגים ושמחות.
להמשיך להתגאות שאני אחותך הקטנה למרות שמזמן עברתי אותך בגיל.
לדעת שאני דומה לך ולשאוב מזה כוח להמשיך הלאה בשקט, בסבלנות.
להיזכר איך העברנו את הפסנתר מהחדר שלי לשלכם ואיך הסברת לי כיצד להתכופף נכון כך שלא יהיה לי נזק לגב – אתה כבר היית בוגר קורס לשיטת אלכסנדר.
20 שנה זה לשבת במנילה בסלון ביתו של הנספח הצבאי עם גופיה ירוקה ולשמוע את אמא בטלפון מספרת לי על התאונה ולהמשיך לשמוע את אותה צרחה נוראה שיצאה מגרוני עם ההודעה על מותך.\\להיזכר איך ישבת על הספה בסלון מזיל דמעה כי מחזירים את פיסטוק הכלבלב שזה עתה הבאת מצער בעלי חיים.
להיזכר איך פתרת את הקוביה ההונגרית ודרורי ואני היינו המומים ןמלאי הערצה, אבל אתה ביושרך הרב גילית לנו אח"כ שבקופסה של הקוביה היה פיתרון ואתה למדת אותו בע"פ.
20 שנה זה תוכניות "זהו זה" שהיינו רוארים יחד כשאתה עם גבס על כל הגב מוגבל בתנועה יושב זקוף על הכסא הירוק מתנדנד ימינה ושמאלה בוכה מרוב צחוק ולא מוציא הגה.
לזכור אותך ניצב בשדה התעופה בחמישה באוגוסט 1988 עם מכנסי ג'ינס קצרים, חולצה לבנה וסנדלים חומיםף נשען על העמוד העגול, עייף וקשוב רגע לפני שאתה משחרר אותי לראות עולם.
לקבל מכתב למזרח בכתב ידך היפה המספר לי בהתרגשות על איתי שנולד יפה וגדול עם עיניים כחולות. להתרגש דרך מילותיך המתארות לי בפרטי פרטים על כל התקדמות של הילוד.
זו שיחת הטלפון שלי אליך כשבתור מדסי"ת טריה ביקשו שאגיע למחנה הצבאי בתקוע, ןאני עומדת בתחנת הרכבת בתל אביב, בוכה ואתה בדרכך השלווה והרגועה אמרת לי :"קודם כל תגיעי אלינו הביתה, תישני כאן, מחר בבוקר, באור יום הכל יראה אחרת.
זה להיזכר איך היינו יורדים לשחק עם החברה של השכונה ואיך אתה ודרורי הובלתם אותי הביתה מלאה בדם כי פתחתי את הסנטר בנסיעה לא זהירה על האופנים.
20 שנה זה לכאוב שלא נכחתי בלוויה שלך ולא נפרדתי ממך בדרכך האחרונה.
לספר כל פעם משהו מצחיק ליד קברך רגע לפני שמתחילה האזכרה.
לא להיות מסוגלת לשמוע מישהו משתמש בביטוי "קרה לנו אסון"
להביט בתמונתך הניצבת בחדרי ולסרב לקבל את העובדה שלא אשמע את קולך.
לרצות בדרך לעבודה בסבב שיחות הבוקר עם אמא דרורי ורות להרים טלפון אליך לדבר על דברים של הא ודה
לדבת בבית קפה עם דרורי בשולחן עם שלושה כסאות ולחכות שתצטרף.
להתרגש כחיילת טריה בטירונות ביום שבת במחנה 80 שגם אתה ודרורי הגעתם לבקר את אחותכם הקטנה.
לספר לאיתי עליך כילד.
להתגעגע לימי שישי בבית של אבא ואמא שעה חמש סרט ערבי הס מלהפריע אתה ואני מרותקים למסך ואח"כ אתה פותר את תשבצי ההגיון ואנחנו כולנו הערצה, בפטיפון מתנגן תקליט של דייר סטרייטס או אריק סיני וריח התבשילים של אמא נישא מהמטבח.
לשבת בתל נוף בקורס צניחה יחד עם החיילים ולשמוע אותך במערכת כריזה קורא בשמי שאגיע למפקדה. ואיך הודעת לי ברכות שאבאב קיבל עוד התקף לב ושאנו נוסעים לחיפה.
זה להחזיק בתחושת החיבוק החזק עם דרורי שקיבל את פני ברגע שירדתי מהמטוס, הבכי המשותף, המלים שלא נאמרו ההרגשה שיש רק לנו בתור אחיך הקטנים.
20 שנה זה להיזכר בצחוקך העצור, בגומות החן המפארות את לחייך ובעינייך המקבלות זוית כלפי מטה.
ללוות את רותי מגדלת את פרי אהבתכם
ללוות את איתי שלכם בדרכו האחרונה, רגע לפני שמלאו לו 18 שנה ולא להאמין שזה אכן קרה.
ועוד ועוד ועוד..
מוטי אחי שלי היקר 20 שנה זה המון המון המון זמן, מרוץ החיים, שיגרת היומיום,. לא כואב פחות, לא חסר פחות, עבר מתערבב בהווה, כל הקרובים אלי, חיים אותך איתי, דרכי, לא עוזבת, לא מרפה, לא מפסיקה לספר.
לפני 10 שנים כשהוצאנו את הספר לזכרך כתבנו בדף הראשון:
"ואני לעולם לא אשכח וכמה זמן שיעבור אני אזכור"
מוטי יקר אני זוכרת, זוכרת פרטים, מקומות, אמירות ולבוש, זוכרת דרך הסיפורים, החוויות המשותפות, צחוקים, ממשיכה לספר כי ככה אתה נשאר בחיי, נשאר איתי.
אוהבת ולא מפסיקה להתגעגע
אחותך הקטנה
Rebecca