מוטי שלי
בדיוק היום לפני 20 שנה נדם לפתע קולך, בבת אחת נעצמו עיניך וחיוכך המקסים קפא על פניך היפים.
אתה בני בכורי, גבוה ורם, נישא מעל כולם שלא חששתי לבל יקרה לך משהו כי שידרת בטחון ושלווה על כל סביבתך הלכת לבלי שוב. אתה שתמיד דאגת להרגיע אותי שיותר מסוכן בכביש או איפה שדרורי נמצא מאשר במסוק שאתה מטיס. לקחת על עצמך משימה של שלום ולא שבת. ולא תשוב לעולם.
היה זה כאילו רק אתמול שדרור לקח על עצמו לבוא ולבשר לי את בשורת היואב על נפילתך. מאותו יום עולמנו השתנה, קיים העולם לפני התאונה, עולם בו אתה נוכח, עולם מבטיח של צחוק ואהבה ומשפחה טרייה שזה אך התרחבה ועלום אחרי, אחרי התאונה, עולם בלי דמותך התמירה, בלי חיוכך ובלי עיניך הכחולות, עולם בו צחוק מהול בעצב עולם בו אתה חסר.
אחרי השבעה יצאתי עם ריבי למרכז, הסתכלתי סביב וראיתי שכלום לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג, האוטובוסים נוסעים כרגיל, הרמזור מתחלף מאדום לירוק, זוג חולף שלובי זרועות, צפצוף מכונית חולפת... איך כל זה יכול להיות? הם לא יודעים עד כמה כבד ליבנו, איזו טלטלה עברה משפחתנו הקטנה? ואיך החיים שלנו לא ישובו עוד להיות כפי שהיו. משהו תמיד יהיה חסר, משהו מת בתוכנו ולא ישוב עוד לעולם. אך כולנו בחרנו בחיים, וכולנו המשכנו בשגת היומיום נושאים אותך בליבנו ומתגעגעים.
אתה נמצא במחשבותי כל יום, וכבר שנים אני מייחלת להירדם ולשקוע בחלום ואתה תופיע מלוא קומתך ותדבר איתי, ותספר לי על מעשיך וקורות ילדך, ואני אוכל לחבקך ולהביט מקרוב בעיניך... אך לצערי אינך כאן ואינך מופיע בחלומותי. רותי אומרת שעדיף כך, כי אחרי חלום נפלא להתעורר למציאות ולראות שהכל היה רק חלום, גורם להרגשה קשה שבעתיים.
מוטי'לה אתה איתנו תמיד בכל אירוע שמח ועצוב, מגיע בלב של כל אחד ואחד מאיתנו, נוכח ברקע ויחד עם זאת אני לא יכולה להפסיק לפחד שמא עם חלוף השנים תעלם דמותך התמירה, ואני אשכח...
אוהבת ומתגעגעת,
אמא