הרבה דברים נאמרו בערב זה. קוים לדמותו של מוטי, סיפורים וחוויות משותפות, ילדות, בגרות, שירות צבאי אך הרבה גם לא נאמר ולא משום שלא רצינו אלא משום שלא ניתן להקיף דמות שהיא "עולם ומלואו" בפרק זמן כה קצר.
כאשר צריך לקום לפני קהל כזה ולומר את אשר יש בליבך, זה קשה ולעיתים בלתי אפשרי. בכל זאת ברצוני לשתף אתכם בתחושות שליוו את שגרת היום יום שלי ימים רבים מאז אותו יום בו כבר לא פגשתי את מוטי.
באותו יום הייתה סירנה בטייסת – הזנקה. ישבתי בחדר עובד בשלווה ובן רגע מצאתי את עצמי רץ עם הקסדה לעבר המסוק המזנק לאזור התאונה – עייש היה הקברניט. במבצעים דווח על מסוק שהתרסק באזור מצפה רמון, הנסתר היה רב מהנגלה בהודעה הזאת. לא ברור איזה מסוק, מה קרה לו, האם יש נפגעים. לי היה נדמה שאות הקריאה שלו דומה לאותות הקריאה שלנו אז פשוט עזבתי הכל ורצתי.
בדרך למסוק אני אומר לעצמי: "רק שלא יהיה מסוק שלנו, רק לא שלנו". ממריאים, עייש טס במהירות המרבית קו ישר. המחשבות חולפות בראשי ללא הרף הבטן מתכווצת מעט. השקט בקשר פנים ממש צועק באוזניים. חוצים מעל חצרים ומרחוק אני רואה מסוק לבן טס לכיוון באר שבע, הדממה מופרת ומדסקסים את נושא המסוק – אין מסקנות ברורות.
התחושה הכללית – קרה פה אסון. תוך כדי זה שהמחשבות מתרוצצות נשמע דיווח ברור מאנפה שנמצאת במקום האירוע. עכשיו וודאי שהמסוק שלנו "אבל מה עם נפגעים? רק שלא יהיו נפגעים".
הבטן כבר מתכווצת חזק האנפה מדווחת שיש פצועים ואחד נספה. "מישהו נהרג אני חושב" ותחושת חוסר האונים חודרת אלי, מלווה בחוסר אמון מסוים. לאן טס המסוק הלבן עכשיו כבר ברור. אני מקווה שההרוג לא מהטייסת. "מישהו אחר רק לא משלנו" אבל לא, הידיעה מחלחלת לתוכי אט אט וכשאנו מגיעים לאזור התאונה ורואים את המסוק הבוער מסתבר לי שמוטי איננו.
אותו מוטי שניסיתי בתחבולות רבות למשוך להמשך שירות ארוך משום שראיתי בו פוטנציאל של קצין ואדם מהמעלה הראשונה.
אותו מוטי שהצליח לשלב בחוכמה רבה כל כך חיי משפחה ועבודה, מבלי שיפגעו אלה באלה.
אותו מוטי שחווה זה מקרוב חווית אבהות, שהוסיפה ניצוץ של גאווה ואהבה לעיניו הכחולות.
עמדתי שם מביט בשברים ולא מאמין, לא מאמין שזה קרה לא מאמין שכך קרה. וכאשר אני עומד כאן ומספר לכם את הסיפור הזה, אני חש אותן תחושות קשות שחשתי אז.
אך אני נזכר גם ברגעים אחרים. רגעים בהם הצלחתי לשכנע אותו להוסיף מספר חודשים לתקופת שרותו, על מנת שיכלל בתכנית אתגר וקיוויתי שזמן זה יאפשר לי לשכנע את רותי (שכנראה הייתה בעלת נטיות אזרחיות ביותר) לתמוך בהמשך השרות והלימודים במסגרת הצבאית.
מוטי כנראה החליט להשתחרר וללמוד במסגרת אזרחית, אך התאונה הנוראה קיפדה את פתיל חייו והותירה לנו את הזיכרונות.
בזיכרוני שמורה תמונה של מוטי מהביקור שערכנו אהובה ואני בביתם של השרונים לאחר הולדת איתי. מוטי עמד מלוא קומתו על יד האמבטיה חובק את התינוק הקטן ובעיניו הנוצצות מבט גאה ואוהב.
כזה היה מוטי גבוה, שקט, גאה ואוהב וכך אזכור אותו תמיד.