איתי,
כבר שבוע שאני יושב יום יום בבית שלך ולא מבין את מה שקרה. אני מרגיש כמו אידיוט! כשאני מדבר עליך עם אנשים ומעלה זכרונות אני מרגיש כאילו כל רגע אתה תגיע עם עוד סיפור מהעבר ותצחיק את כולנו. אי אפשר להאמין שלא נצחק יותר ביחד!
בתקופה האחרונה אני מרגיש מבולבל ולא מצליח לארגן את המחשבות. בכל מקום קופצת לי תמונה של החיוך המדבק הזה שלך. כל כך אהבתי לצחוק איתך ביחד. מי יצחק מהבדיחות שלך עכשיו? תמיד היית צוחק ממה שסיפרתי גם אם זה לא היה מצחיק... ככה היית, לא רצית לבאס אותי אף פעם. לכל מקום שהייתי הולך, כל מסיבה, כל פאב, או סתם בכל מקום- אם הייתי רואה אותך הייתי נהיה יותר שמח, הייתי חושב: "הנה איתי! בטח יהיה היום כיף!" לא היינו אף פעם חברים הכי טובים אבל הסתובבנו הרבה ביחד, דיברנו, ישבנו ביחד. אני תמיד אזכור את האהבה שחילקת- חיבוק חם וחיוך מאוזן לאוזן בכל פעם שנפגשנו. אני חושב עליך הרבה בזמן האחרון אבל אין לי מילים לכתוב, רק להגיד שאם יש דבר אחד אחרון שאני באמת יכול להבטיח זה שתמיד אזכור אותך ותמיד אתגעגע. אתה חסר פה, כמו חתיכה מפאזל שהלכה לאיבוד. זה אולי נשמע פלצני ובטח היית צוחק עלי שאמרתי את זה, אני יודע... אבל ככה אני מרגיש!
אני אוהב אותך,
ארז