איתי,
אני יושבת עכשיו בקבר, לבד וחושבת על מחר. לא נתפס שעברו 3 שנים.
3 שנים של מחשבות, תהיות, שאלות ועצבות בלתי פוסקת. עצבות שמאז מלווה אותי. עצבות שלא תעלם, לא תחלש, אף פעם. בזמן האחרון אני חושבת עליך המון ועל אותו יום ארור שחצה את החיים שלי, של כולנו. אותו יום שמאז, כלום לא חזר להיות אותו הדבר. עברתי כל כך הרבה דברים מאז שבכולם אתה מלווה אותי. מעניק לי כח וחוזק נפשי שלא חשבתי שקיים בי. כל דבר שאני עושה גורר מחשבה עליך ועל מה היה אם... מה היה אם והיית פה מייעץ לי, תומך בי, מחזק ומגן עליי, כמו שתמיד עשית. אני בטוחה שזה היה הופך את הכל להרבה יותר פשוט וקל. אני לא אהיה מחר באזכרה שלך, קשה לי לחשוב על הסיטואציה של לא להיות פה, בעיקר בשביל רותי. הרי באיזשהו מקום זה היה איזשהו עוגן שניתן להשען עליו. מנחמת אותי העובדה שאני יודעת שיהיו הרבה אנשים שיחזקו ויעניקו לה כח, הרי היית כל כך אהוד ונערץ. חשוב לי שתדע שהעובדה שלא אהיה לא מעידה על כך ששכחתי או שפחות קשה לי, ואולי אפילו להפך. אני עדיין אוהבת ומתגעגעת, יותר מיום ליום,
שלך,
שירה פרוטאס.