איתי,
כמה דברים הייתי רוצה להגיד לך עכשיו.
כמה אני אוהבת אותך. כמה שאתה חסר לנו. כמה ימים אחרי ש"עזבת" ישבנו כל החברים ומישהו אמר: "אתם מבינים שהחיים שלנו משתנים מעכשיו..?"
מאז ש"עזבת" הכל השתנה – הקימה בבוקר השתנתה, ללכת לישון השתנה, וכל מה שנמצא בין לבין – אפילו במבט על הרחובות נראה שהם השתנו – זו כבר לא אותה זכרון הטהורה והאהובה שהייתה שם קודם. היינו מתהלכים ברחובות ומתמלאים אושר על האהבה לזכרון הקטנה שלנו. יודעים שאין מקום אחר שנרצה לגדל את הילדים שלנו.מקווים שתהיה להם ילדות מדהימה כמו שהייתה לנו ביחד במקום האהוב הזה. עכשיו כל פינה, כל גן, כל מצפה, אפילו החלון והגדר של הבית שלי בשכונה שלנו – הכל מלא זכרונות ממך, שרק מזכירים לנו יותר את מה שחמק לנו מבין הידיים בחוסר אונים שכזה – לא יכולנו לעשות כלום.
הדבר המוזר היה שמבחוץ החיים המשיכו. אנשים הלכו לעבודה, לצבא, ורק אנחנו לא הבנו איך ממשיכים, מה הטעם להמשיך בלעדיך.. אז איך נמשיך ככה? אנחנו פוחדים יותר מההמשך בלעדיךמאשר מהמוות, מתוך אמונה שהמוות יביא איתו גם את הפגישה איתך. כמה אנחנו רוצים לפגוש אותך איתַי...
הדבר היחיד שמחזיק אותנו, שמדרבן אותנו להמשיך, זו הידיעה שהיית רוצה שנמשיך, שאתה רוצה שנמשיך.
נמשיך לשמוח, נמשיך לצחוק כמו שהיית גורם לנו, נמשיך לחיות.
אני לא יודעת עוד כמה זמן יהיו הצחוק והשמחה שלנו מהולים בעצב, אבל אני מבטיחה לך שנמשיך להיות חזקים אחד בשביל השני ובשביל המשפחה המדהימה שלך, שנהייתה חלק בלתי נפרד מהמחשבות שלנו ומהאהבה שלנו. נגרום אחד לשני לשמוח ולצחוק גם כשקשה.
אני מנסה לחשוב בגוף ראשון, בשמי, אבל לא מצליחה. נהיינו כולנו מין יישות אחת. יישות אחת שמתקדמת לאט לאותה המטרה ובאותו הכאב כל אחד מנסה להרים את השני כשהוא למטה.
כמו שעוז אמר אנחנו מעין גלגל, כשמישהו למטה תמיד יהיה מישהו למעלה שיעזור לו להתגבר ברגעים הקשים – אנחנו מחליפים תפקידים כל הזמן. תמיד המחזקים והמחוזקים. התומכים והנתמכים.
איתַי, כמה אתה בכל מקום, בנפש ובלב מתגעגעים אליך. אנחנו לא עוזבים ולא נעזוב את הזכרון האהוב והמדהים שהשארת אחריך,אנחנו אוהבים אותך איתי, וממך הכוח להמשיך. אתה הכוח שלנו.
אוהבת אותך תמיד,
שיר