עוז
חבר שלי,
חודש. עבר חודש. חודש מהחיים החדשים שלי. החדשים העצובים שלי, בלעדייך. חודש שבו 24 שעות ביממה קיבלו משמעות חדשה. חודש שלא עוברת דקה ביום בלי לחשוב עליך, שהלילות בו לא נגמרים. חודש שווה ערך לנצח בשבילי. נצח בלעדיך. נצח שלא יחזיר אותך אלי אף פעם.
אני לא צריך ולא רוצה להתאבל עליך, חבר שלי. לא רוצה לבכות עליך. אני רוצה שתהיה פה אִיתִי, אִיתַי. לא רוצה לבקש ממך שתשמור עלינו. רוצה שתהיה פה פיזית. פה.רוצה לדבר איתך, לשבת איתך, לשתוק איתך ביחד. לקחו לי את היחד שלנו. כ"כ אהבתי את היחד הזה.
אני בחיים לא אשכח את היום בו הכרנו. שבוע אחרי שהגעתי לזכרון, באת אלי אחרי בי"ס עם בן ומאי. כשהלכתם ליוויתי אתכם החוצה ובטעות נעלת אותי מחוץ לבית. הייתי צריך לטפס למרפסת בשביל להיכנס. כבר אז, בהיכרות שלנו, צחקנו. אומרים שרושם ראשוני זה גורם חשוב מאד ממערכת יחסים. אז כנראה שזה היה גורם חשוב, חשוב מאד, בקשר שלנו.
גיליתי שיש לי עם מי לחלוק את הדבר שאני הכי אוהב לעשות – לצחוק. חלקנו יחד חוש הומור מוזר ומשונה שהיה מצחיק רק את שנינו. יכולנו לשבת יחד שעות ופשוט לצחוק על כל דבר שיוצא לנו מהפה. יכולנו להסתכל אחד לשני בעיניים, להבין שאנחנו חושבים אותו הדבר, ולהקרע מצחוק... ועכשיו...? הדבר היחיד שקרוע אצלי זה הלב.
מצד שני, תמיד כשהיינו צריכים אחד את השני, היינו יודעים לשים את הצחוקים בצד ולהיות שם. הייתה ביננו הבנה. תמיד הייתי יוצא מהשיחות שלנו עם מסקנות חיוביות, תמיד היית מפתיע אותי מחדש. חלקתי איתך הרבה דברים שאין לי היום עם מי לחלוק. אתה כבר לא שם בשבילי.
לקחו לי את הדבר שהכי אהבתי לעשות. אני לא יכול לצחוק יותר. כל צחוק מזכיר לי אותך. כל חיוך מעלה עוד זכרון ישן, שאחריו בא עוד חיוך ועוד זכרון. כל פעם שאני רואה תמונה שלך אני עוצם את העיניים ולא מבין מה זה הסיוט הזה. לא מבין למה אני צריך להשתמש בזכרון שלי ובתמונות בשביל לראות אותך... למה? שמישהו יענה לי על השאלה הזאת כדי שאוכל להבין. למה אני צריך לעמוד מעל קבר של מלאך, לקרוא הספד. למה אני צריך לראות את החברים שלי, האנשים הכי חשובים לי, בוכים את נשמתם?
אומרים שאנשים מעריכים את מה שיש להם רק אחרי שמאבדים. במקרה שלנו, זו טעות. עוד לפני שאיבדתי אותך, הרבה הרבה לפני, ידעתי מה אתה. ילד מיוחד במלוא מובן המילה. גאון, יפה, אהוב ע"י כולם. הערצתי אותך.אני שמח שידעת כמה אהבתי אותך. ידעתי שאני לא צריך להביע את האהבה הענקית שלי אליך במילים, אך עשיתי זאת בכל זאת.
אני לא מפסיק לחשוב על משפט מסויים מתוך שיר שאהבנו: " אהבתי אותך יותר מאשר אי פעם תאהב וחלק ממני מת כשנתתי לך ללכת..."
אף אחד לא הכיר אותי כמו שאתה הכרת.אף אחד לא יכול להבין כמה היית חשוב לי.אף אחד לא יכול להבין כמה אתה חסר לי. היית החבר הכי טוב שלי. הכי טוב שהלך.
אני מרגיש ותמיד ארגיש גאה על כך שזכיתי להכיר אותך כמו שהכרתי. שימשת ותשמש בשבילי דוגמא לילד מושלם.
מה עושים עכשיו? איך אני ממשיך הלאה?אני מחפש את הדרך הנכונה ללכת בה, דרך שתקל עלי כמה שיותר, אבל לא מוצא אותה. איך אפשר להמשיך לחיות כשקוטפים ממני ומהחברים שלי את החבר הכי טוב שלנו? אני מתגעגע לחיוך שלך, לחיבוק שלך ויותר מכל – לראות אותך.
נכנסת ללב שלי לפני 3 שנים, ותישאר שם איתַי, חקוק בלבי לנצח. נצח בלעדייך.
אתה תמיד איתִי.
עוז.
חודש. עבר חודש. חודש מהחיים החדשים שלי. החדשים העצובים שלי, בלעדייך. חודש שבו 24 שעות ביממה קיבלו משמעות חדשה. חודש שלא עוברת דקה ביום בלי לחשוב עליך, שהלילות בו לא נגמרים. חודש שווה ערך לנצח בשבילי. נצח בלעדיך. נצח שלא יחזיר אותך אלי אף פעם.
אני לא צריך ולא רוצה להתאבל עליך, חבר שלי. לא רוצה לבכות עליך. אני רוצה שתהיה פה אִיתִי, אִיתַי. לא רוצה לבקש ממך שתשמור עלינו. רוצה שתהיה פה פיזית. פה.רוצה לדבר איתך, לשבת איתך, לשתוק איתך ביחד. לקחו לי את היחד שלנו. כ"כ אהבתי את היחד הזה.
אני בחיים לא אשכח את היום בו הכרנו. שבוע אחרי שהגעתי לזכרון, באת אלי אחרי בי"ס עם בן ומאי. כשהלכתם ליוויתי אתכם החוצה ובטעות נעלת אותי מחוץ לבית. הייתי צריך לטפס למרפסת בשביל להיכנס. כבר אז, בהיכרות שלנו, צחקנו. אומרים שרושם ראשוני זה גורם חשוב מאד ממערכת יחסים. אז כנראה שזה היה גורם חשוב, חשוב מאד, בקשר שלנו.
גיליתי שיש לי עם מי לחלוק את הדבר שאני הכי אוהב לעשות – לצחוק. חלקנו יחד חוש הומור מוזר ומשונה שהיה מצחיק רק את שנינו. יכולנו לשבת יחד שעות ופשוט לצחוק על כל דבר שיוצא לנו מהפה. יכולנו להסתכל אחד לשני בעיניים, להבין שאנחנו חושבים אותו הדבר, ולהקרע מצחוק... ועכשיו...? הדבר היחיד שקרוע אצלי זה הלב.
מצד שני, תמיד כשהיינו צריכים אחד את השני, היינו יודעים לשים את הצחוקים בצד ולהיות שם. הייתה ביננו הבנה. תמיד הייתי יוצא מהשיחות שלנו עם מסקנות חיוביות, תמיד היית מפתיע אותי מחדש. חלקתי איתך הרבה דברים שאין לי היום עם מי לחלוק. אתה כבר לא שם בשבילי.
לקחו לי את הדבר שהכי אהבתי לעשות. אני לא יכול לצחוק יותר. כל צחוק מזכיר לי אותך. כל חיוך מעלה עוד זכרון ישן, שאחריו בא עוד חיוך ועוד זכרון. כל פעם שאני רואה תמונה שלך אני עוצם את העיניים ולא מבין מה זה הסיוט הזה. לא מבין למה אני צריך להשתמש בזכרון שלי ובתמונות בשביל לראות אותך... למה? שמישהו יענה לי על השאלה הזאת כדי שאוכל להבין. למה אני צריך לעמוד מעל קבר של מלאך, לקרוא הספד. למה אני צריך לראות את החברים שלי, האנשים הכי חשובים לי, בוכים את נשמתם?
אומרים שאנשים מעריכים את מה שיש להם רק אחרי שמאבדים. במקרה שלנו, זו טעות. עוד לפני שאיבדתי אותך, הרבה הרבה לפני, ידעתי מה אתה. ילד מיוחד במלוא מובן המילה. גאון, יפה, אהוב ע"י כולם. הערצתי אותך.אני שמח שידעת כמה אהבתי אותך. ידעתי שאני לא צריך להביע את האהבה הענקית שלי אליך במילים, אך עשיתי זאת בכל זאת.
אני לא מפסיק לחשוב על משפט מסויים מתוך שיר שאהבנו: " אהבתי אותך יותר מאשר אי פעם תאהב וחלק ממני מת כשנתתי לך ללכת..."
אף אחד לא הכיר אותי כמו שאתה הכרת.אף אחד לא יכול להבין כמה היית חשוב לי.אף אחד לא יכול להבין כמה אתה חסר לי. היית החבר הכי טוב שלי. הכי טוב שהלך.
אני מרגיש ותמיד ארגיש גאה על כך שזכיתי להכיר אותך כמו שהכרתי. שימשת ותשמש בשבילי דוגמא לילד מושלם.
מה עושים עכשיו? איך אני ממשיך הלאה?אני מחפש את הדרך הנכונה ללכת בה, דרך שתקל עלי כמה שיותר, אבל לא מוצא אותה. איך אפשר להמשיך לחיות כשקוטפים ממני ומהחברים שלי את החבר הכי טוב שלנו? אני מתגעגע לחיוך שלך, לחיבוק שלך ויותר מכל – לראות אותך.
נכנסת ללב שלי לפני 3 שנים, ותישאר שם איתַי, חקוק בלבי לנצח. נצח בלעדייך.
אתה תמיד איתִי.
עוז.