שבועיים.
עברו שבועיים....
שבועיים ראשונים מהחיים החדשים שלי, בלעדייך. שבועיים שמצד אחד עברו כמו טיל, ומצד שני נראים כמו נצח. נצח בלעדיך.
אני לא מצליח להשתקם. כל צחוק ישר מזכיר לי שעזבת. בעצם כל צחוק שלי זה עוד דמעה שזולגת. אז איך אני אצחק מהיום? איך אני אעשה את מה שהכי אהבתי לעשות איתך? אתה האדם היחיד שתמיד היה צוחק איתי. אני לא יכול לצחוק.

אני לא יכול לראות אותך באופן ממשי ולא לשמוע אותך צוחק מולי. ואני רוצה... כ"כ רוצה...
אני מוצא את עצמי עוצם את העיניים וחושב על הדרך שאוכל לבחור בה וללכת בה, הדרך הכי קלה שתעזור לי להתעורר מהסיוט הנורא הזה שנמשך שבועיים... כל פעם שאני פותח את העיניים אני מבין שאני חי בסיוט, המציאות החדשה הזו היא סיוט אחד גדול ונורא.
כל הזמן חושב מה היה אם... מה היה אם תחזור ל 5 שניות, תתן לי את החיבוק המפורסם שלך ותחזור? מה היה אם לא היית הולך לגיבוש הזה? מה יהיה?
אתמול ראינו סרט שצילמנו יום לפני המשחק נגד ג'ת. נשברתי. הנה ראיתי אותי ואותך צוחקים... זו המציאות הרי! זה מה שהיינו עושים כל הזמן! צוחקים... אז נשארתי לבד, לבכות.
צריך למצוא מילה חדשה שתחבר בין אהבה וגעגוע כי שתי המילים האלה מרגישות אצלי כ"כ קטנות לעומת האהבה העצומה שלי אליך והגעגוע שישאר רק געגוע, לנצח.
עוז