דניאל
דניאל כותב לאיתי
הגיבוש נגמר לפני שבוע וחצי. חוויה מטורפת מלאה ברגשות מעורבים של שמחה ועצב ובעיקר שביזות. שמי דניאל, אני גר בגבעתיים והייתי עם איתי בכיתה בגיבוש.
אני לא ממש יודע מה לכתוב, אז פשוט אתחיל מההתחלה. היום הראשון של הגיבוש, המון בלגאן, עד שבצהריים קיבלנו את הכיתה ואת המכ"ית.הלכנו לאכול ואח"כ כל אחד הציג את עצמו. ממה שאני זוכר איתי אמר שהוא גר בזכרון ומאד אוהב לשחק כדורסל.
לאחר מכן התחלנו בדיון של להחליט על מה לעשות דיון, והנושא שאיתי הציע נבחר בסופו של דבר, על החוק של שני נוסעים עם נהג חדש. בדיונים הוא התבלט מאד, קול נמוך וחזק, אבל גם תמיד עם חיוך ומבט רציני בעיניים, השתדל להנהיג, הסכים כשהיה צריך להסכים ולא נגרר לויכוחים מיותרים. אני זוכר שכולנו הסכמנו שהחינוך הוא הפתרון, לא רק לבעיות בכבישים, אלא להכל, כולל בעיית העוני שזה היה דיון אחר. ממש ראיתי אצלו רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר, היה לי ממש נחמד לראות את זה כי אני כנראה הולך לעסוק בחינוך במשך שארית חיי.
אני זוכר שבפעם הראשונה שהורידו אותנו לשכיבות סמיכה, ראיתי אותו לידי מתאמץ להשאר, ואיתי לא מוותר וממשיך וממשיך. רואים שהוא סבל בשכיבות שמיכה, אבל גם כשלא יכל יותר ביקש לעשות בטן במקום. התרשמתי ממנו כאדם שלא מוותר לעצמו.
בלילה היו צחוקים באוהל, אבל אני לא ממש זוכר מה היה.
התחיל היום בשני, היום הכי קשה בגיבוש. יום משביז שלא נגמר. חוץ מכמה דיונים שאיתי התבלט בהם אני לא זוכר הרבה. מה שאני זוכר זה את הלילה.
לקחו אותנו שנייה לפני שהלכנו לישון למסע של 2 ק"מ, והיינו צריכים להקים אוהלי סיירים באמצע שום מקום, חשוך לגמרי ובקושי רואים משהו.
מכל 5 הכיתות, שכל כיתה זה בסביבות 7 אוהלים, איתי יודי ואני היינו היחידים שהצלחנו לבנות. אז בזמן שכולם המשיכו לבנות, אנחנו הצטופפנו בתוך האוהל. כשהיינו בפנים זה כאילו שהיינו במקום אחר, המפקדים לא צועקים בחוץ, והסמלת לא אומרת כמה אנחנו גרועים, אנחנו פשוט צוחקים וצוחקים כדי להפיג את השביזות. ובחוץ המפקדת אומרת להיות בשקט ואנחנו ממשיכים לצחוק. אני בינתיים ישן עם איתי בתנוחת כפית כי לא היה מקום, והיה מצחיק, ואז הסמלת אומרת לפרק הכל... ואז אמרו לנו לבנות שוב ולא הצלחנו וישנו בחוץ על האבנים מתחת לכוכבים, נחמד ביותר וגם כואב בגב...
ביום שלישי היה לנו מסע אלונקות ראשון וכולם היו שבוזים אחריו, בטוחים שהם לא מסיימים את המסע של היום הרביעי. חצי מהיום היה דיונים, והחצי השני היה משימות עם בניית אוהלים. אני זוכר שהייתה משימה לבנות אוהל של 5 מטר על 5.5 מטר. אני הייתי שבוז ולא הובלתי שום משימה, כאבה לי הרגל, וראיתי את איתי פשוט מפקד על בניית האוהל. אח"כ היינו צריכים להזיז את האוהל והוא עדיין פיקד ונתן כל מיני רעיונות מאד יצירתיים.
בסופו של דבר גם היום הזה נגמר, ואחרי שיומיים לא הורדנו את המדים, זה היה כיף להיכנס לאוהל הגדול ולהוריד את המדים, והיו צחוקים מטורפים. כולם פחדו מהמסע, לכולם כאב, עשינו מתיחות ביחד והרבה מאד הווי... אני זוכר שאיתי הביא לי משחה נגד שפשפת כי לא מצאתי את שלי. הוא פשוט הציל אותי.
בבוקר יום רביעי התחלנו את המסע, היה ראבאק מטורף, אני נהניתי מהמסע ורבים גם, כולם עזרו לכולם, היינו כיתה ממש טובה. אני זוכר את איתי מציע לי מים ודוחף אותי. כל מי שפחד לפני המסע חייך אחריו והיה כיף וכולם נראו טוב.
אני זוכר שאחרי המסע ולקיחת ציוד ירדנו לשכיבות סמיכה, שוב פעם, איתי לא מוותר. אחרי זה הוא הלך לשבת בצל בזמן שאנחנו עשינו משימות.
בסופו של דבר ראינו אותו שוכב על הרצפה, שלושה רצו אליו והרימו אותו, והוא התמוטט אחרי כמה שניות. סיפרו לי שלפני שהעלו אותו על המכונית הוא שאל אם הוא יוכל להמשיך את הגיבוש. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אני התרשמתי ממנו כאדם חזק נפשית, לא מוותר, צנוע, אחלה חבר, לא סוציומט, מנהיג וכריזמטי. הוא היה אחלה בן אדם, שזה לדעתי התכונה הכי חשובה, להיות אדם אכפתי ולהתנהג כמו בן אדם גם ביום הרביעי כשרעבים ועייפים...
אני מקווה שעזרתי במשהו, אני עדיין חושב עליו לעיתים קרובות, זה קשה מאד. אני מקווה שתוכלי להמשיך בחייך, לא לשכוח את הכאב אבל גם לא לחיות בתוך הכאב. החיים נמשכים ולפי דעתי הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לפעול למען עתיד טוב יותר. פשוט להיות אנשים טובים ואכפתיים ולחפש איפה אפשר לעזור ולא להתחמק מאחריות.
אנחנו צריכים במדינה שלנו אנשים כמו איתי.
דניאל.
הגיבוש נגמר לפני שבוע וחצי. חוויה מטורפת מלאה ברגשות מעורבים של שמחה ועצב ובעיקר שביזות. שמי דניאל, אני גר בגבעתיים והייתי עם איתי בכיתה בגיבוש.
אני לא ממש יודע מה לכתוב, אז פשוט אתחיל מההתחלה. היום הראשון של הגיבוש, המון בלגאן, עד שבצהריים קיבלנו את הכיתה ואת המכ"ית.הלכנו לאכול ואח"כ כל אחד הציג את עצמו. ממה שאני זוכר איתי אמר שהוא גר בזכרון ומאד אוהב לשחק כדורסל.
לאחר מכן התחלנו בדיון של להחליט על מה לעשות דיון, והנושא שאיתי הציע נבחר בסופו של דבר, על החוק של שני נוסעים עם נהג חדש. בדיונים הוא התבלט מאד, קול נמוך וחזק, אבל גם תמיד עם חיוך ומבט רציני בעיניים, השתדל להנהיג, הסכים כשהיה צריך להסכים ולא נגרר לויכוחים מיותרים. אני זוכר שכולנו הסכמנו שהחינוך הוא הפתרון, לא רק לבעיות בכבישים, אלא להכל, כולל בעיית העוני שזה היה דיון אחר. ממש ראיתי אצלו רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר, היה לי ממש נחמד לראות את זה כי אני כנראה הולך לעסוק בחינוך במשך שארית חיי.
אני זוכר שבפעם הראשונה שהורידו אותנו לשכיבות סמיכה, ראיתי אותו לידי מתאמץ להשאר, ואיתי לא מוותר וממשיך וממשיך. רואים שהוא סבל בשכיבות שמיכה, אבל גם כשלא יכל יותר ביקש לעשות בטן במקום. התרשמתי ממנו כאדם שלא מוותר לעצמו.
בלילה היו צחוקים באוהל, אבל אני לא ממש זוכר מה היה.
התחיל היום בשני, היום הכי קשה בגיבוש. יום משביז שלא נגמר. חוץ מכמה דיונים שאיתי התבלט בהם אני לא זוכר הרבה. מה שאני זוכר זה את הלילה.
לקחו אותנו שנייה לפני שהלכנו לישון למסע של 2 ק"מ, והיינו צריכים להקים אוהלי סיירים באמצע שום מקום, חשוך לגמרי ובקושי רואים משהו.
מכל 5 הכיתות, שכל כיתה זה בסביבות 7 אוהלים, איתי יודי ואני היינו היחידים שהצלחנו לבנות. אז בזמן שכולם המשיכו לבנות, אנחנו הצטופפנו בתוך האוהל. כשהיינו בפנים זה כאילו שהיינו במקום אחר, המפקדים לא צועקים בחוץ, והסמלת לא אומרת כמה אנחנו גרועים, אנחנו פשוט צוחקים וצוחקים כדי להפיג את השביזות. ובחוץ המפקדת אומרת להיות בשקט ואנחנו ממשיכים לצחוק. אני בינתיים ישן עם איתי בתנוחת כפית כי לא היה מקום, והיה מצחיק, ואז הסמלת אומרת לפרק הכל... ואז אמרו לנו לבנות שוב ולא הצלחנו וישנו בחוץ על האבנים מתחת לכוכבים, נחמד ביותר וגם כואב בגב...
ביום שלישי היה לנו מסע אלונקות ראשון וכולם היו שבוזים אחריו, בטוחים שהם לא מסיימים את המסע של היום הרביעי. חצי מהיום היה דיונים, והחצי השני היה משימות עם בניית אוהלים. אני זוכר שהייתה משימה לבנות אוהל של 5 מטר על 5.5 מטר. אני הייתי שבוז ולא הובלתי שום משימה, כאבה לי הרגל, וראיתי את איתי פשוט מפקד על בניית האוהל. אח"כ היינו צריכים להזיז את האוהל והוא עדיין פיקד ונתן כל מיני רעיונות מאד יצירתיים.
בסופו של דבר גם היום הזה נגמר, ואחרי שיומיים לא הורדנו את המדים, זה היה כיף להיכנס לאוהל הגדול ולהוריד את המדים, והיו צחוקים מטורפים. כולם פחדו מהמסע, לכולם כאב, עשינו מתיחות ביחד והרבה מאד הווי... אני זוכר שאיתי הביא לי משחה נגד שפשפת כי לא מצאתי את שלי. הוא פשוט הציל אותי.
בבוקר יום רביעי התחלנו את המסע, היה ראבאק מטורף, אני נהניתי מהמסע ורבים גם, כולם עזרו לכולם, היינו כיתה ממש טובה. אני זוכר את איתי מציע לי מים ודוחף אותי. כל מי שפחד לפני המסע חייך אחריו והיה כיף וכולם נראו טוב.
אני זוכר שאחרי המסע ולקיחת ציוד ירדנו לשכיבות סמיכה, שוב פעם, איתי לא מוותר. אחרי זה הוא הלך לשבת בצל בזמן שאנחנו עשינו משימות.
בסופו של דבר ראינו אותו שוכב על הרצפה, שלושה רצו אליו והרימו אותו, והוא התמוטט אחרי כמה שניות. סיפרו לי שלפני שהעלו אותו על המכונית הוא שאל אם הוא יוכל להמשיך את הגיבוש. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אני התרשמתי ממנו כאדם חזק נפשית, לא מוותר, צנוע, אחלה חבר, לא סוציומט, מנהיג וכריזמטי. הוא היה אחלה בן אדם, שזה לדעתי התכונה הכי חשובה, להיות אדם אכפתי ולהתנהג כמו בן אדם גם ביום הרביעי כשרעבים ועייפים...
אני מקווה שעזרתי במשהו, אני עדיין חושב עליו לעיתים קרובות, זה קשה מאד. אני מקווה שתוכלי להמשיך בחייך, לא לשכוח את הכאב אבל גם לא לחיות בתוך הכאב. החיים נמשכים ולפי דעתי הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לפעול למען עתיד טוב יותר. פשוט להיות אנשים טובים ואכפתיים ולחפש איפה אפשר לעזור ולא להתחמק מאחריות.
אנחנו צריכים במדינה שלנו אנשים כמו איתי.
דניאל.