דלית | 29.12.2008
מוטי... מוטי...
20 שנים חלפו, בלתי נתפס...
20 שנים שאתה, מוטי, לא איתנו, וכאילו רק אתמול קיבלתי את הטלפון המצמרר המודיע על מותך הטרגי.
20 שנים של פרידה פתאומית שקשה להשלים איתה...
כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, נאספים מדי שנה להיזכר, לכבד, לחבק ולהוקיר את אמך-אתי, אחיך: ריבי ודרור, ורותי.
וכולם קרובים ואוהבים אתכם משתתפים איתכם, מי יותר מי פחות, באובדן.
התמודדות רגע רגע עם האובדן שלך, ועם הריק שנותר, עם החסר העצום, שהותרת בקרב כולם במעגלים קרובים ורחוקים.
וכיון שלא היה די בכך, בעיניהם של היושבים במרומים? או במקומות אחרים, הרי שהחלל נפער שבעתיים עם לכתו של איתי, זרע מזרעך שנטעת וגם הוא נגדע בעודו צעיר כל כך, מקסים ומבטיח.
אני זוכרת אותך מגיל צעיר, חניך נאמן בשבט "צופית", תמיד עם מדי החאקי, כל הסמלים והסימנים של התפקידים אותם נטלת על כתפיך הרחבות וגבך הגבוה: מדריך ומרכז שבט, תפורים לחולצתך, כאילו התאמנת ללבישת המדים בתקופת השרות שאמור היה להיות ארוך ומרתק, ולא כך התגלגלו להם החיים והנסיבות.
למשימת שלום נשלחת ולא שבת...
ערכים רבים ספגת בבית ובמסגרות להן השתייכת, ארץ ישראל היפה, הערכית, זו שההתנדבות בה היא אמת לביצוע, דרך חיים.
הענקת לסובבים אותך, במעט השנים להן זכית, את אותם ערכים ושאר אמונות לפיהם חונכת, חיית ופעלת, ועליהם נפל בנך יחידך.
ורותי שנותרה חזקה ויפה, ממשיכה כך לחיות וכך לנהוג בין כל אוהביה הרבים, את חלקם הגדול לא היכרת, ואם היית יודע כמה רבים החברים והאנשים המחבקים את משפחתך, היית גאה במשפחה שלך שכך נוהגת היא לאסוף עוד ועוד חברים, ידידים, משפחה.
תודה לך מוטי שזכיתי להיות במעגל המכירים ומוקירים אותך
לאיתילמוטי