אסא | 29.12.2008

פרולוג



ביום י"ב בתשרי תשל"ב (1.10.1971), נפל סגן שאול קשת בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. בן 21 בנופלו.


שורה קצרה זו לקוחה מדף הזיכרון של הטייס סגן שאול קשת באתר ההנצחה של צה"ל באינטרנט.

באוקטובר 1988, ואני טייס חדש בטייסת 117, נשלחתי לייצג את הטייסת באזכרה השנתית של שאול קשת. זו הייתה מטלה, לא ידעתי מיהו, ולא קראתי עליו דבר לפני שהגעתי לאזכרה.

יצאתי מהטייסת בסוף יום טיסות.
יצאתי מאוחר מדי לנסיעה רגועה.
דהרתי בטנדר הפז'ו הטייסתי מרמת-דוד לקריית שאול כשאני כבר משנן את התירוץ אותו אגיד לשוטר צבאי אם אתפס נוהג 125 קמ"ש ברכב הצבאי.
הגעתי בזמן! 4 אחר הצהריים.
בכניסה לבית הקברות ראיתי קבוצה גדולה מאוד של אנשים, הכרתי חלק מהם, הם הגיעו לאזכרה הראשונה, יום השנה הראשון, לטייס גיל עברי.

אבל אני בדרך למקום אחר.
שאלה שתיים ואני מגיע עד הקבר של סגן שאול קשת.
זה היה אחר צהריים סתווי. השמש כבר נטתה מטה קלות, היה מעונן.

ושם, ליד קברו של סגן שאול קשת, ללא כל הכנה או הקדמה חוויתי את אחת החוויות החזקות והמעצבות של חיי !

ליד הקבר עמדו 5 אנשים בלבד!
במבוכה קלה הצגתי את עצמי.
הם היו מבוגרים.
הם היו כבויים.
הם לא חיכו לעוד אנשים שיגיעו.

החזן ביקש "לקושש אנשים מסביב" כדי שיהיה מניין. לבסוף נמצאו המתנדבים.
וכך עמדנו סביב הקבר:
שרידי המשפחה
הנציג של הטייסת (ששליחת הנציג הייתה עבורה מטלה חסרת רגש כמו איזו משימה שירדה מהמטה), ואנשים זרים וטובים שהסכימו לעשות מצווה ולהשפיל את מבטם לדקה לטובת חלל שלא הכירו.

הרגשתי רע אבל התקשיתי למקד את ההרגשה.
כן, האווירה הייתה קודרת – אבל זה לא היה זה.
היה גם עצב באוויר – אבל גם זה לא התאים לצורת החלל שנפערה בתוכי.

לאט לאט החלה ההבנה לחלחל לתודעתי.

ואז הבנתי - זה היה "קצה חלון הזמן של הזיכרון" שכל-כך הכה בי.

פתאום קלטתי... לזיכרון, יש אורך חיים מוגבל ואני – כעת - עד לקצהו.
לא רחוק היום בו הזיכרון של סגן שאול קשת יחדל מלהתקיים.
הזיכרון ייעלם ותישאר רק עובדת המוות ברישומים הרשמיים.
ויחד עם קצה הזיכרון מגיע שלב ההשלמה עם סופיות זו. ההבנה שזה הסוף. וזו לא הבנה כואבת.
זו השלמה שמביאה לכיבוי עצמי. כיבוי הרגש. כיבוי התקווה שהתהליך הפיך.

ושם, סביב הקבר של סגן שאול קשת עמדו אנשים שכבר החלו לכבות את הזיכרון.

איזה פער, איזו ניגודיות מהאזכרה רבת המשתתפים שהתקיימה בקרבת מקום.
קירבה גיאוגרפית כן, אבל מרחק של "מלוא טווח הזיכרון" – בנפש פנימה.

כעבור חודשיים – מוטי נהרג !


-------------------------------------------------------------------------------------------------------
זמן מה לאחר מותו של מוטי אני מוצא עצמי טס בלילה כנוסע בצסנה מקרטעת ורועשת מרמת-דוד לכיוון שדה דב.
המטוס מזדחל בעצלתיים. רק לפני מספר שעות גמעתי את אותו המרחק בדקות בודדות במטוס קרב כשכל כולי דריכות מבצעית... מלחמתית.
אבל עכשיו... בתא החשוך אני שקוע בכיסא, שקוע בעצמי ובמחשבות.
שם בשקט הפנימי שלי אני חושב על מוטי.

אני חושב על השנים הבאות ואני חושש... אני חושש שמא לא אעמוד ברצון שלי עצמי שמוטי לא יהפוך לעוד חבר שנפל. כבר היו אחרים והם בסופו של דבר נותרו מחוץ למעגל הפנימי שלי – המעגל הרגשי. אני זוכר אותם אבל לא חש את הזיכרון שלהם. הזיכרון שלהם לא שינה אותי. אני מסתכל 20 שנה קדימה ויותר ושואל את עצמי האם העוצמה שבה מוטי נכנס לחיי והנתיב החרוש שהותיר בי – לא ידהו ויתפוגגו עכשיו כשהקרקע נשמטה מתחת. האם אצליח למצוא את הנתיב והמימד החדשים להתקדם בהם. אני חושש, אני מקווה... אני מרגיש ששום דבר לא ברור ומובטח.

כך, מנקודת התחלה שברירית זו מצאתי עצמי מתחיל לזכור את מוטי, מתחיל לבנות את הזיכרון.

מהר מאוד גיליתי שלמסע הזה יש רוח גבית חזקה!

מוטי צמח להיות האדם הייחודי שהיה מתוך השורשים המיוחדים מהם צמח: משפחה ערכית ושורשית, הורים שפעלו יומיומית בתחומים מלאי נתינה והתייחסות לאחר, אחווה משפחתית חזקה ומוצקה, צניעות, בת זוג הרמונית ומחזקת ועוד.
השורשים האלו הצמיחו את מוטי שהפך למוקד של ידידות אמת.
כשמוטי הלך לבלי שוב השורשים נשארו, ומתוך השורשים הללו צמח גם הזיכרון של מוטי.

באופן הטבעי ביותר התגבשה מסגרת חברתית אשר ממשיכה להתקיים גם לאחר לכתו של מוטי, ממאנת לוותר על תחושת "הביחד". המסגרת המיוחדת הזו, שהיו לה גבולות רחבים ולא מוגדרים כשמוטי היה עימנו, התגבשה והפכה לברורה כל-כך כשמוטי הלך. והשורשים החזקים... הם ממשיכים וממשיכים להזין.
תחושת "הביחד" מנחמת ומחזקת אותנו כפרטים ובלי משים מחזקת ומעמיקה את הזיכרון של מוטי.

המעגלים, הקרובים והרחוקים, שנוצרו לאחר מותו של מוטי הביאו עימם עבורי גם גילויים.
הראשון שבהם היה ממש ביום שמוטי נהרג. באותו היום לא הייתי בצבא אלא בחופש. לא ידעתי כלל מה שקרה. חבר משותף לקורס הטייס שהכיר את מוטי שטחית אבל אותי טוב התקשר לספר לי.
הוא, החבר המשותף, נחשב בעיני רבים לאדם שהצד הרגשי שלו לא היה מצדדיו החזקים. הוא נחשב שטחי. דווקא הוא ברגישות אין-קץ הוביל אותי אט אט במעלה שיחתנו הטלפונית אל עובדת קרות התאונה ולידיעה על מותו של מוטי. לעולם אודה לחברי זה על-כך, וגם נוכחתי שלמען חבר אמיתי אנחנו אפילו נמציא את עצמנו מחדש.

הזיכרון האישי שלי את מוטי חיבר אותי גם לזיכרון הקולקטיבי – אל השכול הציבורי.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הפך ליום בעל עומק ומשמעות אחרים עבורי.
הצעידה יחד עם הקהל הגדול לעבר בית העלמין שהפכה טבעית לי,
ההאזנה לתכנים המושמעים ברדיו בנסיעה לחיפה וחזרה - לשירים, לסיפורים, לגבורה, לכאב,
האפשרות להתמקד בקורבן הכבד והראוי של כה רבים
והעוצמה הרגשית של המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות,
כל אלה התגבשו וזוקקו בתוכי למסה אמיתית וערכית.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------

חלפו 20 שנה !



זה לא היה אתמול ואני גם לא חש כך.
אני לא חושב על מוטי יום יום אך אני נזכר בו הרבה.
בדרך כלל משהו שאני חווה מעורר בי את הזיכרון של מוטי – ויש מספיק אירועים וסיבות.
לפעמים, הכאב הפנימי העמום מזנק לקדמת הבמה בלי שיש לי על-כך כל שליטה... כאילו יש לו חיים משלו שאני לא תמיד מבין עד הסוף. וזה בסדר... זה כואב מצד אחד אבל מחדד את הזיכרון של מוטי אצלי בפנים מאידך.

חלפו 7 שנים מהיום שהכרתי את מוטי ועד מותו ו... 20 שנה מאז... פי 3 מהזמן שהכרתיו חי.
הזיכרון שלי את מוטי הוא מצרף זיכרונות של כל התקופה: החל מהיום בו נפגשנו עת התחיילנו לצבא במסגרת העתודה האקדמאית ועד היום הזה ממש. מוטי הוא מצרף, אבל לא רק הוא...גם אני. והמצרף שלו הוא חלק מהמצרף שלי... של כולנו למעשה.

הייתי בן 26 כשמוטי נהרג וחלפו מאז 20 שנה.
במיליון מובנים השתניתי בשנים אלו. שינויים טבעיים שאדם משתנה עם השנים.
נקודת המבט שלי על דברים רבים שונה ממה שהייתה. צדדים מסוימים בי התחזקו, אחרים נדחקו בסדר העדיפות וחדשים הצטרפו. כך, כמו כל אחד אחר, אני מבצע התאמות רצופות מתמשכות ונכונות באני הפנימי שלי.
גם הזיכרון שלי את מוטי עובר שינויים והתאמות. זה טוב! זה מאתגר! זה שומר על הזיכרון חי, עדכני ונכון !
איכשהו מוטי ממשיך להתבגר יחד עימי, יחד עם כולנו. כשאני חושב על מוטי אני רואה מול עיני אדם בן-גילי – ולא את מוטי בן ה- 26. בדיוק כפי שכולם סביבי נראים לי הכי טבעיים בגיל הנוכחי שלהם – כך גם מוטי מתבגר בתודעתי בתהליך דומה.

מוטי חי בתוכי, מלווה אותי וכבר מזמן מזמן הפך לחלק מליבת הזיכרון האישי שלי.
ילדי יודעים ושואלים על מוטי, הורי, אחי – כולם.
כל מי שנכנס למעגל חיי זוכה להיכרות הטבעית ביותר עם מוטי שבתוכי. זה הכי טבעי שאפשר. זה פשוט זורם וחודר הלאה ללא מאמץ או הכוונה כלשהם. זה שם. זה שם כל הזמן.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
כעת, כשאני מביט קדימה איני רואה עדיין את קו האופק, את קצה הזיכרון של מוטי.
הזיכרון של מוטי חי. חי מאוד, ויש לו עוד טווח זמן רב קדימה.

היום אני מבין שתחושתי אל מול קברו של שאול קשת התוו עבורי לא רק את הדרך לזכור את מוטי אלא את הדרך לשלב את מוטי בחיי כפי שמשלבים חבר אמיתי.

ואולי אולי במין תסריט ייחודי שיד נעלמה כתבה, גם הזיכרון של שאול קשת קיבל בזכות מוטי משמעות חדשה וחיים חדשים במימד אחר ונכון.

כן!


זה כל כך מוטי... שגם 20 שנה לאחר מותו הוא ממשיך להשפיע עלינו באופן שמוביל אותנו למחוזות טובים, נכונים וערכיים עוד יותר.
לאיתילמוטי