איתי שלנו,
הימים חולפים ואנחנו כבר מציינים שלושים למותו של איתי...
המוח לא קולט והלב כואב. הכאב מצטבר וגם הכעס. כעס על שעלם מקסים שכזה נלקח מאיתנו. שבחור בעל יופי חיצוני ופנימי לא יהיה בקרבנו יותר. נער מוכשר כמו איתי לא יוכל לתרום לחברה, למדינה, כי לקחו לנו אותו.
אנחנו, כל אלה שהכירו אותו מדברים, מזכירים, אך הנחמה לא מתקרבת אפילו צעד לעברינו.
רק הידיעה שהוא כבר לא כאן חוזרת ומכה בנו שוב ושוב.
איתי היה תלמיד בשכבה אותה ריכזתי, ומטבע הדברים כשבוגרים עוזבים, לפעמים מתקשרים, לעיתים באים לבקר פה, אותנו המורים, בבית הספר. ואנו עוקבים אחריהם, אחר ההצלחות שלהם והלב מלא גאווה.
אבל איתי היקר והאהוב כבר לא יתקשר לספר - עברתי את קורס הטייס, לא יספר לנו איך הוא עושה חייל בלימודיו, הוא לא יספר ואפילו לא יזמין לחתונתו. אני לא ארקוד ביום חתונתו, לא אלמד להכיר את המשפחה שכל כך רצה להקים. רק חלל אחד גדול נותר. חלל שאינו ניתן לסגירה ותסלחי לי רותי וכל המשפחה על שאני אומרת זאת בקול - אבל אני כואבת וכועסת של שמנעו מכולנו את ההנאות האלה.
איני מוצאת נחמה ולא יכולה להעביר לכם, הסבים, רותי והאחים מילות נחמה.
רק מבטיחה לנצור את זכרו בליבי. יהיה זכרו ברוך