איתי שלי
בשבת האחרונה הלכנו לאכול ספגטי ב"ספגטים", עמדת להתחיל את הגיבוש למחרת ואני הצעתי שניפגש כל הילדים במסעדה לקראת הליכתך לגיבוש, נתתי לך חופש לבחור את המסעדה, ואתה אמרת ספגטי, הייתי מאושר שהיית נחרץ בבחירתך ונפגשנו בשבת בספגטים, חקרתי אותך אם אתה מרגיש מוכן לגיבוש, אם הצטיידת בכל האינפורמציה שניתן לאסוף ואמרת שכן, סיפרת שאתה רץ כל יום חמישה ק"מ. שאלתי אותך אם אתה מתרגש או לחוץ לקראת הגיבוש ואמרת שבאופן טבעי ודאי שכן, אך הפגנת בטחון מוחלט שתסיים אותו בהצלחה.
עם השנים למדתי את מבטיך, את חיוכיך, את הטיות גופך, את ביישנותך, הפגנת בטחון במסעדה,
אבל שפת הגוף שלך נגדה במקצת את החזות הבוטחת.
הלכת ביום ראשון לגיבוש ואני רציתי כבר שיגמר, התקשרתי מדי יום לרותי לשמוע אם דיברה איתך
למרות שידעתי ששיחות טלפון אסורות עליכם, חשבתי עליך כל היום, כי הכרתי אותך וידעתי כמה
תעשה הכל, אבל הכל כדי להצליח, ידעתי כמה לא תוותר לעצמך וידעתי שתלך עד הסוף, קשה ככל
שיהיה.
אני קורא את השיר שכתבת, אותו גילינו שלשום באתר באינטרנט ולומד, כמה גבוה תלית את
הציפיות מעצמך, כמה רצית להדמות למוטי, אביך, וכמה חלמת לצעוד בתלם שהשאיר אחריו.
הכרתי אותך בטרם מלאו לך ארבע, ילד חכם ואינטליגנטי, ערני, מתוק להפליא ופיקח, הכרתי
לך את ביתי הגדולה מאי, את הוריי ואת משפחתי. רקמת עם מאי יחסים של אח ואחות, קרובים
כל כך ואוהבים כל כך, קראת לה אחותי ואור של אהבה קרן מכם למרחוק. לאימי קראת סבתא
והמסת את ליבה, ואחיי ראו בך צלע משמעותית לכל מפגש משפחתי.
שלשום בלילה יצאתי מהבית ושביל הכניסה היה זרוע לעייפה בבני כיתתך, חבריך וחברותיך
שמיאנו להיפרד, איש לא רצה לעצום עין, כולם פחדו שהבוקר יביא עימו את המציאות
שכל כך לא רצינו להכיר בה.
בשנים האחרונות התעצמה אהבתי אליך וקבעת בליבי מקום של קבע, אהבתי אותך
כאילו היית בשר מבשרי, חיפשתי את קירבתך, קיבלת את חיבוקיי ונענית להם.
היית לי כילד ואני כואב את לכתך, אני עומד כאן מול הקבר הפתוח ומסרב להיפרד,
הבט עימי סביב על קהל אוהביך העצום ולמד כמה אהבה הרווחת בחייך הקצרים.
רותי, אני לא מכיר אובדן גדול יותר ממות ילד, היי גאה על העלם המקסים שגידלת וחינכת,
אתפלל מדי יום שלא תדעי יותר צער. אני משתתף בכאבם של הסבא והסבתות שנאלצים
לטמון את נכדם בעפר הארץ הזאת.
אני מחבק אתכם ילדי, שלעולם תהיה עבורם אהוב ונערץ.
יהיה זכרך ברוך
ישראל