ירון רוזן | 25.8.2006
איתי!
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך... ( רחל שפירא)

איתי... אחי הצעיר!
איני יודע היכן להתחיל וכתיבת המילים קשה, קשה מאד.
לידך, דרכך, חייך... שזורים בתוך חיי כבר 18 שנה. 18 שנה מאז האסון שהפגיש ביננו בפעם הראשונה, כשקברנו את אבא... ואתה רק בן 4 חודשים.
תינוק יפיפה, 2 טיפות מים אבא, שנולד לתוך מציאות ישראלית הזויה, לתוך משפחת חיל האויר, לתוך משפחת השכול.
הרומן ביננו היה מורכב. פגישות ראשונות, היסוס, מבט עם חיוך, לפעמים קריצה, לחיצת כף יד רכה ואח"כ חזקה. עוברת עוד שנה ופגישה... ופגישה. הרומן שלנו התחיל כאן, אך במקום אחר, בבית הקברות בחיפה. נפגשנו... ובכל פעם הרגשתי איך החברות ביננו גדלה והתהדקה. חברות נפש אמיתית, כזו שבמבט מבינים אם טוב או רע, אם אמא בסדר או לא, איך המשפחה, איך האחים, איך הסבים והסבתות. ואתה... גדל מפגישה לפגישה, בין טיול לזכרו של אבא לאירוע זכרון, למשחק כדורסל במרפסת ברחוב שמשון, אתה גדל וגדל... ארועי החיים מפגישים ביננו ובכל יום זכרון לחללי צה"ל אני הולך מהר בין השורות והמשפחות בבית הקברות בחיפה, הולך מהר כדי להספיק לראותך, עומד ליד אמא וכל המשפחה, בהתחלה קטן, אח"כ ילד ונער... גבוה, יפה, אחראי, מגונן על אמא והאחים... כמו אבא!
איתי!
המילים נגמרו, האויר בלי חמצן...
הידיעה על מותך תפסה אותי לא מוכן!
איך ייתכן שבעת שאתה עושה מאמצים כה גדולים לעמוד על שלך ולסגור מעגל, להתקרב לאבא ולו במעט... אתה מתקרב לאבא הכי שאפשר... ומתרחק מאיתנו למרחק בלתי נסבל.
כשאנחנו קוראים את מילות השירים שכתבת בלי שידענו, אני מבין שרצית לעמוד בציפיות שלך מעצמך, של אבא... כמו משימה שקיבלת... ממש מלידתך.... והלכת עם המשימה עד מותך.
איתי... הפרידה ממך היא כאב גדול ובלתי נסבל. עצב וכעס שקשה לעכל.
לא הצלחתי לשמור עליך אח קטן.
אבל אתה הצלחת! שתדע! מבחינתי קיבלת כנפיים!
אבל למה... למה כנפיים של מלאך?!?!

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער, העלם הרך?
הנער הזה, עכשיו הוא מלאך,
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים...
לו אך בירכת לו – חיים...

ירון רוזן
25/8/2006
לאיתילמוטי