שלוש עשרה שנים מאז שאתה לא איתנו יותר, אותו משך הזמן שזכיתי לך בעודך בחיים. הזכרונות הפכו לארטפקטים שמורים ויקרים מעבר לכל קונספט של שווי. הקופסא שבה אני שומר אותם לא מצליחה להגן עליהם. מאז שהלכת הזמן עובר לאט, ולאט צבעוני הופך לאפור ודהוי. חד הופך לעמום. חם הופך לקר.

מה שנשאר לפנינו מאז שאתה לא כאן יותר היא דרך ארוכה של החמצות. מה אם, אם היה, מה היה, מה היה אומר, מה היה חושב. כל כאב שהיית פה לשכך, כל שמחה שהיית פה להעצים. כל מה שהיית תורם לעולם בתבונתך ובאומץ שלך. כל מה שהיית בשבילינו באישיות שלך, באהבה שלך. אתה אינך איתנו יותר ואנחנו – ריקים יותר, שקטים יותר. בלי לדעת מה איבדנו.

תמיד היית ותמיד תישאר המצפן שלי, כוכב הצפון שלי. תראה את הדרך ותזכיר, בחיוך, לחייך. הלוואי והיית פה להכיר את השותפה החדשה שלך במשימה הזאת. אני בטוח שהייתם אוהבים אחד את השנייה.