4 חודשים בדיוק חלפו מלידתו של איתי ועד לנפילתו של מוטי.

4 חודשים של אושר, של הסתגלות להורות, היכרות עם התינוק המדהים שנולד לנו.

4 חודשים של התאהבות , הפיכה לתא משפחתי. בשלב המיוחד הזה, או בדרך אליו,

נמצאים היום רבים מחבריו של איתי הנמצאים כאן היום. בשלב הזה גם איתי היה אמור להיות עכשיו.

בעוד 4 חודשים נציין 30 שנה למותו של מוטי.

בשבוע הבא אמור היה איתי לחגוג יום הולדת 30.

4 חודשים , זה הזמן שהוקצב לאיתי עם מוטי. 4 חודשים לאסוף חיבוקים ואהבה,

4 חודשים קצרים, שיצרו כמיהה עצומה וחלל ענק שאיתי ניסה למלא כל חייו,

בין השאר על ידי הליכה לאותו גיבוש ארור לפני 12 שנים.

אני זכיתי להיות עם איתי כמעט 18 שנים, גם הן מרגישות כהרף עין , עוד לא הספקנו ,

לא התחלנו אפילו.

למרות שהיה ביננו כל כך הרבה: אהבה, חברות, הבנה, תמיכה, כנות,

נחמה, שותפות, כל אלו היו לנו, ועדיין נותרה ההרגשה שהכל היה פסיק קטן לעומת מה

שעוד עתיד להגיע-  ולא יגיע לעולם.

איתי רצה להיות איש ציבור. הוא דיבר, כבר מגיל צעיר מאד, על תחושת שליחות,

על שאיפתו להפוך את המדינה למקום טוב יותר, צודק יותר. הוא ראה מה קורה, הבין את

הציניות, את האינטרסים האישיים בפוליטיקה, את האנוכיות.

מצד שני, כלפי הצבא, הייתה תחושה תמימה של בטחון. הרגשה שנמצאים שם אנשים

אחראיים, חושבים, עם ראש גדול, בעלי סדר עדיפות ברור. לצערי גם אני הייתי שותפה

לתחושה הזו.

מותו של איתי הוביל לחקירות שהובילו לדוחות, שיצרו, כך לדברי מפקדים בכירים בצבא,

שינוי אמיתי, מהותי, ערכי . נהלים השתנו, בעיקר בתחום הגיבושים, וכן בתחום הרפואי.

והנה לפני שבועיים – חייל מקבל הוראה לקפוץ לתוך ערימת קוצים ונותר משותק. ואז, רק

אז, נזכרים לחקור ולבדוק, ומגלים קן של שרצים שמסתתר מאחורי המקרה , כולל העובדה

הבלתי נתפסת שאת סיכות היחידה, בסיום המסלול, תקעו המפקדים ישירות לתוך גופם של

החיילים. וגם העובדה שחייל נפצע בעת אימון קרב מגע אך מפקדו סירב לפנותו לקבלת

טיפול. ברור שהצבא הטמיע שינויים, אבל ברור שלא נעשה מספיק.

נולדים לנו תינוקות, אנחנו מגוננים עליהם , מתכווצים מכל מכה ושריטה שהם מקבלים , כל

כאב של ילדנו נחרט בבשרנו. נעשה הכל, אבל הכל, בשביל לשמור עליהם. ואז נשלח

אותם לצבא לידיהם של מפקדים שיורו להם לקפוץ ? שיחדירו סיכת יחידה לגופם?

שיסרבו לפנותם לקבלת טיפול רפואי למרות תלונה על כאבים עזים?

שיתכננו גיבוש  שלם בלי לבדוק אם החובשים יודעים מה הם עושים? שייקחו תחת אחריותם

700 מתגבשים בלי לוודא שיש רכב פינוי זמין וכשיר? שיפקדו על ענף פיזיולוגיה בחיל

רפואה ולא יטרחו ללמוד מהו עומס חום מצטבר? למה? למה? למה?  ומה עוד צריך

לקרות כדי שיהיה שינוי אמיתי, יסודי, מהותי, במקום הזה שנקרא צבא ושייך לכולנו?

ילד שלי אהוב,

אתה איתי .

אני מתגעגעת אליך ללא הפסקה, כואבת ללא הרף, חסרה אותך כל הזמן.

היית צריך להיות בן 30 בשבוע הבא,

ואני רק יכולה לדמיין איך החיים שלך היו נראים.

היה לך כל כך חשוב להיות אבא צעיר.

כשהיית בן 17, הלכנו יחד לעשות קעקוע.

לאחר חודשים של התלבטויות בחרת לקעקע את המילה אבא,

הסברת לי אז שהבחירה הזו היא לזכרו של אבא, אך עם הפנים להמשך החיים –

אתה מצפה  לרגע בו תהפוך לאבא בעצמך. כמה חשוב היה לך להעניק את האהבה האין סופית

שהייתה  בך , להיות נוכח בחייו של אותו תינוק עתידי, להרעיף עליו את כל מה שחסר לך כל

השנים. עם כל תינוק שנולד, עם כל חבר שלך שהופך להורה, אתה נשאר יותר ויותר מאחור.

הפער בינך לבין חבריך הולך וגדל.

אתה כבר רחוק מהם בכל כך הרבה מובנים.

רחוק וקרוב, נפקד ונוכח, חסר אבל נמצא כל הזמן.

אוהבת אותך יותר ויותר.

אמא.