יום הזכרון ה-12

30 ימלאו לנער , כאז כן עתה, בכל שנה זה רק בעוד ששה ימים, עוד ששה ימים ו-18 ימלאו לנער וחלפו 12 שנה ושוב, בעוד ששה ימים ואיתי כבר בן -30 אביבים. אביבים? האביבים הללו אינם מלבלבים . הם היו לימי סגריר, צער  ועצב והטפטוף היחיד בהם היה טפטוף הדמעות  עד כי גם מקורן יבש. כל אחד מאתנו מדמיין את איתי בהגיעו לגיל 30. האזור במוח בו ממוקם מרכז  הזיכרון שלנו הוא אותו אזור האחראי גם לחזיונות  והדמיונות העולים בחלומותינו והתמונה חוזרת ועולה מידי יום. וכך אנו חוזים באיתי , כפי שאנחנו זוכרים אותו בחייו הקצרים. הוא  היה לאות ומופת בחוכמתו, ברגישותו, בחיוכו, בחוש ההומור שלו, בנחישותו ללכת בדרכי אביו מוטי, בתרומתו לזולתו ובקיצור בערכיו, מילה שזילותה היא נחלתם של ההולכים בראש וכל העדרים הרצים בעקבותיהם. מקורם של אותם ערכים אשר הוטמעו באיתי הוא ללא ספק  באהבתה העצומה של רותי אשר עטפה אותו  בה . בחלוף 12 שנה, ונוכח העובדה כי עלה בכוחי להגיע עד הלום, אין זאת אלא בזכות הכוחות אשר לקחתי מאיתי, בזכות הזיכרונות המתוקים ובזכות החזיונות והדמיונות על עתידו הצפוי.

כאשר מלאו לי 30 שנה הייתה רותי כבר בת 3 ורני היה בן שנה וחצי. האם אתם מתארים לעצמכם איזה נינים יכלו להיות לנו?

איתי מחמדי, אתה נסית ללכת בדרכי אבא, ואנחנו מנסים ללכת בדרכיך ולא פעם עולה בי המחשבה מה היית אתה אומר ועושה נוכח התהום אליה אנחנו מגולגלים ע"י השלטונות והפמיליה שמסביבם. היוהרה שהביאה למותך התפשטה והתרחבה והיא הייתה לשחיתות אפופה בעשן סיגרים וטובעת בשמפניה. אין לי ספק כי היית בין אלה המנסים לעמוד על המשמר ולהגן על הערכים שליוו אותך בחייך הקצרים.  אבל, כפי שכבר אמרתי לך בעבר, בחוג הקטן שלנו, כל מה שהיה טבוע בך מבהיק כאספקלריה מאירה בדנה ובגיא והם, בחיבוקם של אמא ויואב הולכים וילכו לאורה.

איתי  נכדי האהוב , אין רחוק יותר מן האמת באמרה שנכתבה במאה הראשונה לפני הספירה כי " הזמן מרפא כל דבר". געגועי אליך רק גוברים מיום ליום וכאבם ללא נשוא. אוהב אותך,

סבא.