ילד שלי אהוב ורחוק,

כל השנה אני מדברת איתך בשקט, מנהלת איתך שיחות דוממות, דיאלוג פרטי רק של שנינו.

אני מדברת איתך כל בוקר כשאני מתעוררת וכל לילה כשאני מנסה להירדם.

אני מדברת איתך כשאני בוכה או כשאני רוצה לבכות ולא מצליחה.

מדברת איתך בחתונות של חבריך, מנסה לא לדמיין את החתונה שלך שלא תגיע לעולם.

מדברת איתך כשחברה שלי הופכת לסבתא, כשאני שומעת על הריונות  ונכדים, מנסה לא לדמיין איך היו נראים ילדיך.

פעם בשנה, לקראת יום האזכרה,  אני מחפשת את המילים כדי לדבר בקול , לספר עליך, להזכיר אותך, לנסות להחזיר אותך , אפילו בדמיון, לרגע אחד לכאן, להיות עם כל האנשים שכל כך אהבו אותך.

התברכת בתכונות אופי ייחודיות. אהבת בענק וכך אהבו אותך. הפצת סביבך שמחה, החיוך שלך היה מדבק, וגם אם כעסו עליך – לא יכלו לעמוד בפניך. ידעת להתחבר אל אנשים באופן העמוק והאמיתי ביותר, מתוך עניין, חמלה, ורצון לעזור. ידעת לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא מיוחד, חשוב, ומשמעותי לך, וכך אכן הרגשת.  היה לך חוש צדק ורצון לתקן ולשפר. חלמת לשנות את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר, הייתה לך כבר בגיל צעיר תוכנית ברורה לגבי עתידך .היית אחראי ושובב בו זמנית, מין שילוב בלתי אפשרי של צחוק ורצינות, עצב ושמחה, שקט ורעש – הכל יחד.

בשבילי היית עולם ומלואו . הפכת אותי לאמא, הפכת את אבא ואותי למשפחה. מגיל 4 חודשים הפכת להיות העוגן שלי. שרדתי בזכותך, חייכתי בשבילך, רציתי לחיות כדי להיות איתך,להוכיח לך שאעמוד בהבטחתי אליך, שלמרות כל מה שעברנו – אתה תהיה מאושר.

גדלנו יחד, נשמתך שזורה בנשמתי. הבנת אותי ממבט, מצליל קול, בלי צורך בהסברים או מילים. ידעת לקרוא אותי ולחבק ולגונן ולתמוך.חיים שלמים חיכו לנו, העתיד היה מבטיח וכל האפשרויות היו פתוחות- ופתאום נלקחת.

חלפו כבר 11  שנים .

11 שנים של פרידה קורעת ומתמשכת ממי שהיית, ממי שהיית יכול להפוך להיות.

11 שנים של געגוע לקול שלך, לחיבוק שלך, לצחוק שלך, לחכמה שלך,  לטוב הלב שלך, לנדיבות ואהבת האחר שבך, לעיניים המאירות שלך.

11 שנים של חוסר שקט , של חיפוש מתמיד אחרי השלמה שלא מגיעה ולא תגיע לעולם.

11 שנים של שינויים שאתה כבר לא חלק מהם, ואין יום שעובר בלי שאני חושבת - מה היית עושה... מה היית אומר לגבי... או בכלל -איך היו נראים החיים שלנו אילו היית כאן איתנו.

11 שנים של כמיהה אליך. כמיהה שכואבת בכל הגוף, כאב אמיתי ומוחשי, שורף, מתיש. כאב שמנסים ללמוד לחיות איתו, לשלוט בו, לפעמים מצליחים ולפעמים לא. כאב כזה שיושב בגרון וחונק, כאב שעוצר את האויר מלהכנס לריאות, כאב שמשבש את הגוף ולא נותן לרגע לשכוח.

11 שנים של ידיעה שאתה לא היית מוותר. שהיית מוצא את הכוחות ואוסף את כולם ומחזק ומהווה את הכוח התומך ומאיר את הדרך. ואני עדיין מנסה לא לאכזב אותך מאז שהלכת, אם להשתמש במילים שלך, מנסה להידמות לך.

11 שנים של מאבק עיקש ויומיומי בין הרצון לחיות חיים מלאי תוכן, משמעות, אהבה ועשייה, לבין הרצון לעזוב הכל ולהתמסר אליך, אל הדממה של שנינו יחד, אל המסע הזה שלי ושלך שהתחיל עם מותך ויימשך עד מותי.

אני אוהבת אותך איתי שלי .