במשך שתיים-עשרה שנים פחות או יותר היה אפשר לתאר את היחסים בינינו בכמה מילים. זה לא ש 2006 הייתה שונה במובן הזה אבל אין ספק שמשהו עמד להתחיל. אני זוכר במיוחד רגע שהיה קצת אחרי שנגמר לך המלווה והקפצת אותי למושבה, והדרך הקצרה לשם הייתה חלון לעתיד – דיברנו, בין הפעמים היחידות שדיברנו באמת. זה אפילו לא היה משהו חשוב, סתם בית ספר. אבל הרגשתי באותו רגע דבר שאני לא אחווה יותר שוב – אח קטן, לא רק מלא פליאה והערצה לאח הגדול שלו – הרגשתי חיבור אליך, הרגשתי כמו תמיד שאני מסתכל לתוך השמש אבל גם שיום אחד אני אלמד להיות כמוה. אני כבר מעבר לגיל של מודלים לחיקוי, אבל אין ספק שניסיתי למלא את החלל הזה בשנים שעברו מאז. לא היה ולא יהיה אדם, אמיתי או בדיוני, שיעורר בי השראה ורצון לחקות אותו כמוך. אני מספר את הסיפור שלך כל פעם כמו כומר זוטר, המעשיות של איתי ואיך הוא נגע ונוגע בחיינו כל יום. אני תוהה כל פעם איך זה נראה למישהו שלא הכיר אותך – אח קטן שמדבר בהערצה על אח גדול, כנראה שהרוב חושבים שזאת הסיבה לאדיקות הדתית שלי כלפיך. אני מרגיש צער כלפיהם, צער שלא יכלו להכיר אותך לפחות כפי שאני הכרתי אותך.
אני מרגיש שקיימים בי שני עולמות -האחד שירשתי, ירושת המשפחה המורחבת של חיל האוויר, משפחה אמיתית ומלוכדת סביב גורל משותף ואכזר. השני – העולם שאני מתאמץ להקים – תוצר של החלטה ללכת בדרך ייחודית משלי, אבל מקולל לא פחות מהאובדן שלך. כל הישג שאני תופר, כל חבר טוב חדש, כל דילמה שאני חווה מעצימים את החיסרון שלך, כי להתייעץ ולספר לך על הדברים הטובים בחיי זה החלק המספק ביותר בהם, גם אם אתה לא שומע. גם מדי פעם כשאני נופל לבקיע בין שני העולמות האלה ואני מאבד בחושך את הדרך החוצה, היד המושטת שלך היא הדבר שעוזר לי לחזור.
אפילו היום אתה ההשראה הכי גדולה שלי, השראה לידידות, למצוינות, להמשיך להילחם, לתת לאתגרים שלי לחזק אותי, לא לוותר אף פעם. אתה חלק ממני וממי שאני. אתה מלווה אותי לכל מקום שאני הולך, ואני נשבע לך שאני אף פעם לא אפסיק ללכת.
גיא