אסא

מוטי שרון – בחלוף 30 שנה

בכל אזכרה של מוטי אני סופר בשקט את מספר המשתתפים... סופר ונרגע !

פעם חששתי שהמספר ילך ויתמעט עם השנים - אבל עכשיו כבר לא,

עכשיו אני מנתח לעצמי את הקסם.

זה קודם מוטי !

היה במוטי משהו מאוד חיובי, ראוי, אופטימי וצנוע... וזה מדבק.

בסביבתו של מוטי אהבתי את עצמי קצת יותר.

אני מתגעגע לזה.

אני בטוח שכך מרגישים גם אחרים.

מרגש לראות איך כל החיוביות הזו שקשורה במוטי מחלחלת דרכנו, הלאה, לדור הבא.

 

ובכל-זאת חלפו 30 שנה... מרחק זמן שמאפשר לי להסתכל גם מעבר לכאב, ולעבר מעגלים רחוקים יותר, לפרספקטיבה מעט רחבה יותר.

ביקרתי פעם באיטליה בעסק משפחתי של ייצור חומץ בלסמי.

מסתבר שמדובר בתהליך שנמשך לא פחות מ-25 שנים... למחזור ייצור אחד.

כמו יין, גם את החומץ מכניסים לחבית עץ ומחכים... וכל 3 שנים מעבירים לחבית חדשה.

איכשהו, כמות הבלסמי מצטמצמת במהלך השהייה בחבית ולכן החבית הבאה מעט קטנה יותר.

לבסוף אחרי 25 שנה, החבית האחרונה כבר די קטנה, והבלסמי... מתומצת ומרוכז.

כך בדיוק עובד גם הזיכרון הקולקטיבי שלנו !

בחלוף השנים זוכרים את התמצית !

את השורה התחתונה !

ואם השורה חיובית – דיינו !

 

לאחרונה נחשפתי להתלבטות הציבורית שהתקיימה בשנים הראשונות לאחר השואה – כיצד נכון לציין את זיכרון השואה.

הופתעתי לגלות שבשנים הראשונות למדינה היו ויכוחים נוקבים בעניין... ויום זיכרון... כלל לא היה !

התווכחו האם בכלל צריך יום כזה או שיום 10 בטבת (יום הקדיש הכללי) מספיק, התווכחו חזק, חריף, אמוציונלי, גם ויכוח הלכתי... בסוף הסכימו וקראו ליום... "יום השואה". אחרי מספר שנים שינו ל- "יום השואה ולוחמי הגיטאות" ורק לקראת 1960 שינו סופית ל- "יום השואה והגבורה" כי חלחלה ההבנה שהייתה גבורה לא רק של לחימה צבאית אלא גבורה בהמון מובנים נוספים.

אבל כיום... מי בכלל זוכר או יודע את כל התהליך...

יש שורה תחתונה... והיא טובה – אז דיינו !

 

 

והנה כמה נקודות שמתחברות אצלי יחדיו לכדי שורה תחתונה,

·        בטיסה ארצה מפריז אירחתי בקוקפיט ילד חמוד בן 13, הוא סיפר לי שהוא גר ביישוב דתי בשומרון... אבל הילד... בלי כיפה. תמהתי... והוא ענה – היא בבית... אמרו לי שלא להניח כיפה על הראש בצרפת... כי זה מסוכן...

·        כאשר סיירתי בבניין האו"ם בניו-יורק. למדתי שחוץ ממועצת הביטחון והעצרת הכללית המוכרים, יש גם מליאה שפעלה עד לאחרונה, אותה כלל לא הכרתי – מליאת הדה-קולוניזציה של העולם... ועדה של אימפריות קולוניאליסטיות דנה וחרצה גורלות של עמים שלמים... מי ראוי למדינה ומי לא... כאילו שמדובר ברכוש שלהם... גם אנחנו, היהודים, היינו על המדוכה אצל האדונים הנכבדים... ממתינים להחלטתו של "הגביר".

·        סבא בני, כנער ברומניה, הותקף והוכה ברחוב רק בגלל שהיה יהודי.

·        סבתא אתי הגיעה לארץ ישראל בספינת מעפילים... באה אבל לא הורשתה להיכנס אלא  גורשה למחנות מעבר בקפריסין.

ואני- עמדתי בפאתי ריגה במקום בו רצחו את סבתי ואת דודי בן ה-12 והטילו את גופותיהם - לבור גדול והאפל.

נקודה, ועוד נקודה...ומכל הנקודות הללו ומרבות אחרות דומות עולה ונכתבת שורה תחתונה ברורה,

 

המדינה הקטנה שלנו... אין לה תחליף,

חשוב לטפח ולחזק אותה – בהמון מובנים,

וזכות וחובה לנו להגן עליה, בעצמנו,

מוטי... ידע זאת !

כולנו יודעים זאת !

 

בעוד 100 שנה כולנו כבר לא נהייה כאן,

אחרים יסתכלו אחורה על העת הזו... ויתמצתו אותנו ואת תקופתנו לשורה תחתונה.

אני בטוח שזו תהיה שורה יפה, אופטימית, כזו שניתן יהיה להיבנות ולהתחזק ממנה.

אך בעוד רובנו נימוג אחד אחד, באלמוניות, אל עבר העבר,

קבוצה נבחרת מתוכנו, תשמש לעד, כפנים היפות שלנו ושל תקופתנו,

מוטי נמצא שם... בשורות הראשונות,

ואין מתאים ממוטי, מוטי שלנו, האצילי, היפה והחכם – להיות הפנים היפות שלנו... של כולנו.

וזו- שורה תחתונה ראויה... אז דיינו !

לאיתילמוטי