איתי שלי,
לאן נעלמת לי? איך אני אמורה להמשיך מכאן?
אני לא יכולה לכתוב בלשון עבר כי זה לא נתפס אצלי שאני לא אראה אותך יותר.
לשמוע את הצחוק שלך, להרגיש את החיבוק האבהי עם הידיים הארוכות...
תפסתי את עצמי יותר מדי

איתי,
עבר חודש. חודש שהיית הכי רחוק והכי קרוב שהיית אי פעם, חודש ששמעתי אותך, ראיתי אותך, הרחתי אותך ולא יכולתי להרגיש אותך. חודש שהתרוקנתי מכל האהבות, החלומות, הרצונות והרגשות שלי והתמלאתי בכאב, געגוע ובעיקר פחד. פחד

איתי שלי מלאך
איך אני יכולה לכתוב לך כשאתה פה לידי, אני מרגישה את הידיים הגדולות והמחבקות שלך, את החום של הגוף שלך, רואה את העיניים האוהבות והחיוך הענק, מריחה אותך, אתה פה איתי.
קשה לא לחייך כשחושבים עליך, למרות הכאב