יום שני, כשישה ימים לפני הגיבוש, רצנו יחד בפעם האחרונה.
אני, כרגיל, משתרך מאחוריך, מנסה להשלים את הפער.
בסוף הריצה חייכת אלי, לא משהו יוצא דופן, דיברנו על איך יהיה בגיבוש, ניסית להסביר לי מה הם בערך מחפשים שם. חייכת אלי

מחר ההלוויה שלך מלאך
מי קבע שאתה צריך להיקבר?!
מי האדיוט שלא ראה שהוא עומד לקבור מלאך?!
איתי שלי...
עבר רק יום ולא נופל לי האסימון, לא הגיוני שאתה...
מת!
החיוך שובה הלב שלך חרוט לי במוח בצורה כל כך

איתי,
אני הערצתי אותך. כל פעם שפגשתי אותך גרמת לי לצחוק ולשמוח אם בבדיחה מצחיקה, בפרצוף מצחיק, או סתם כשאמרת שלום כשנפגשנו.
כל פעם שדיברת הצחקת אותי, כל דבר שאמרת וכל וויכוח תמיד האמנתי לך וחשבתי שאתה תמיד צודק. קשה

משפחת שרון היקרה!
אני חש את הדחף הפנימי שבי לכתוב לכם מילות תנחומים...
הכרתי את איתי רק 4 ימים, מלבד שמו ומקום מגוריו לא ידעתי דבר נוסף!
אך זה הספיק לי לחוש את אישיותו, ללמוד מיד להעריך אותו, לאהוב אותו ולהפוך