חברה כותבת לאיתי
תמיד מבין ומתחשב, תמיד כ"כ אכפתי.
איך היינו נפגשים, והוא בהתעניינות רבה שואל, "נו, אז איך היה...?" מה כבר היה? מה קרה בחיים הרגילים שלי ששווה התעניינות כנה שכזאת.
"איך היה המבחן בפיסיקה?" מה לעזאזל

איתי,
אמנם הכרתי רק לפני שנתיים, אבל לא לקח זמן רב כדי לזהות איזה אדם מיוחד היית.
בכיתה יא' השקעת את כל זמנך למען משימה, אתגר, אך בעצם הענקת את זמנך לחבריך הטובים... תמיד היית מעלה חיוך על פניהם.
תמיד היו סביבך אנשים

אני מדבר אליך, ילד אהוב שלי, מדבר אליך כפי שעשיתי מדי יום בשנה האחרונה, מדבר אליך, לא מספיד אותך, לא אוכל להספיד אותך, כי אז כאילו השלמתי עם לכתך, אני לא מסוגל להשלים עם לכתך, שנה עברה מאז נפרדנו מגופך ונשמתך ממלאת כל חלל

כפיר כותב לאיתי

"תודה רבה על התמיכה. זה מאד חשוב ומשמעותי בעייני. אני הולך לתת שם את הכל ומאמין שיהיה בסדר. נדבר ביום שישי כשאחזור. תשמרו על עצמכם ותחזרו בשלום. אוהב."
אלא היו הדברים האחרונים שכתבת לי