אם רותי לא הייתה מבקשת ממני – לעולם לא הייתי מתיישבת לכתוב על מוטי ואיתי. אבל היא בקשה.
הופתעתי עד כמה אני זוכרת. כמו דפדוף באלבום, תמונה אחר תמונה, עשרות רגעים, מהמפגש הראשון ועד שנפלו השמיים. בפעם הראשונה.

בפעם

אהובי הרחוק,
הגעתי היום בבוקר לבית הקברות, סתם כך, בדרך לעבודה, כמו הרבה בקרים אחרים.
אך היום לא יום רגיל, לא כמו כל יום אחר.
באתי לספר לך שקצינות ענף נפגעים אמורות להגיע אלי עם טפסים עליהם אני צריכה לחתום לקראת

שדה התעופה בן גוריון, חמישה באוגוסט 1988
איך אז לא נדלקה לי נורה אדומה?
רק אתה באת, כאילו שמישהו קבע שזו הולכת להיות פרידה ארוכה.
זאת הייתה כביכול הפתעה
אבל עמוק בתוכי ידעתי שתגיע להיפרד מאחותך הקטנה.
רות

שנה וחמש מאז האסון
אזכרה אחת ושני ימי זיכרון
למרות שהזמן עובר
אנחנו ממשיכים לדבר עליך בזמן הווה
יש המון דברים שלא נתפסים ושלא מסתדרים
כמו זה שאנחנו משפחה שיושבת על "ספסלים של הורים שכולים"
כן כן אותם