יוצא למתקפה,
בחסות החשיכה,
הכאב רגעי,
ואילו התהילה – נצחית.

מתקיף,
מותקף,
מקריב את גופי,
על מזבח השיכחה.

כדמות קרטון,
אין בי רגש,
עובד בפרך,
לחינם.

נסיגה! נסיגה

- מי שם?
- זה אני.
- מי?
- אתה השני.

- אבל איך זה אפשרי?
- אני אתה, אתה אני.
- היכן התחבאת כל השנים?
- במחשבות, סטיות, רעיונות ישנים.

- למה באת?
- משעמם שם בפנים.
- אתה לבדך?
- הו לא, יש עוד

אתה רחוק,
רץ שם לבד.
אני חושש לשלומך,
חסר אונים.

פצצות למכביר,
תחמושת אינסופית,
טילים משייטים,
אבק שריפה,
ופרח? האם יש שם פרח אחד?
אני בהחלט מקווה...

רגעים של ייאוש יש הרבה...
אך רגע